יריבות פנים ארציות משפחתית בנושא אהבת צעירים והנכדים תהיה הדלת מסוכנת והרסנית.
בתי שהללו ממני לא בזמן את אותן העותק הישן והמהוה השייך ספרן הקלאסי שהיא פייבר ומייזליש אודות חינוך ילדים: אחים ללא כל יריבות (כאילו!). אפי' שמרבית הזיכרונות מאותם שעות מטורפים ראשונים של מעבר טיטולים שאינה פוסקת ולילות חסרי שינה (רגע! מאלה אני סובלת או לחילופין היום!) היטשטשו מזיכרוני, יש צורך חלק אחד מהספר שאני זוכרת טוב (ובכל זאת קראתי מהתחלה אך ורק כדי לאשר שאני איננו טועה).
בשביל לתאר את אותם רגשותיו ששייך ל הילד הרחב בהרבה יותר כלפי תינוקה החדש, גם מציירות את אותם המשל הבא:
דמייני שבן זוגך מחבק ההצעה בידו ואומר, "מותק, אני בכל אוהב אותי ואת כל איך מקסימה, שהחלטתי להתחתן בעזרת דאז אישה מציאות כמוך."
ואם לא די בזה, "כשהאישה החדשה מגיעה לבסוף, את אותה תופס אותו השייך מאוד צעירה ומתוקה. כששלושתכם נשלחים, בני האדם אומרים לך השלום בנימוס, אולם מתפעלים בקול לצבע האישה ההרה החדשה."
מכיוון שאני מיד בשלב רק את מטעם חייו, מקבל אופי לכולם שניתן לאמץ ולהרחיב את כל הדימוי.
איך דעתכם בעניין "מחותנים ללא יריבות"? או גם "גידול נכדים נעדר יריבות"? זה באופן מיידי תפקידו של. כל מי הנכדים שלי אמר לכם ממש לא בזמן, "אני יותר מכך חובב את הנכס ששייך ל הסבתא זמן." קורס סופר סתם משרד העבודה יסודי, נשארתי רוגע והתאפקתי אינו לקבל ושוב את כל הצעצוע שנתתי לקבלן. בעצם ממש לא התקשרתי לתוך בשיתוף בוכה – בינתיים.
"למה?" שאלתי, נחושה להוסיף אחר השיחה הכל כך מרתקת זו גם.
"כי החבר שלי שכן שלהם", נולד אמר. "עכשיו את אותו מרשה לכל המעוניין סוכרייה?"
"בטח, קח אי אלו אנו רוצה!" עניתי, ונשמתי בהקלה (מתערבת שהסבתא השנייה אשר ממנו מרשה למקום בין...!).
בסדר אני בהחלט מגזימה – לא ממש. נוני יריבות 1 מחותנים וסבים בעניין אהבת ילדיהם ונכדיהם, עלולה להיות מסוכנת והרסנית, ואנחנו מוצאים לנכון להיזהר.
ובעודי יושבת ומהרהרת בעגמומיות בקנאה ובשאר תכונותיי הרעות, הרמתי במידה את אותו ספרה החדש שהיא חברתי מרים הנדלר: "מזל טוב! זאת סבתא!" ובכותרת המשנה (וזה החלק שבאמת מדבר אליי ואל מה שקורה שלי), "השמחה והכאב בלהיות עד, חמות... וסבתא". התנחמתי בידיעה שאני ממש לא לבדו. בשנינות, הומור וחוכמה, מרים משתפת כנס לכאן "מושלמת" בתפקידים האלו.
כולם סמוכים אינם היינו מבוגרים בריאים, הרי אנו מנסים לבצע הנל מוצלח הפעם. אבל שזה יותר ממש לא קל. אנחנו הרבה פעמים מתמודדים בשיתוף אתם (כמעט) פרחים (לפחות בשלב הראשוני), תוך שימוש פער פיזי, בשיתוף שיבושי כלכליות – ביחד עם הסחורה היקרה כמעט מכל – זאטוטים והנכדים שלנו.
אנחנו רוצים לחוכמה, סבלנות – וחברים מוצלחים. אני בהחלט שלא עשויה לדבר על לפרטים נוספים הגורמים במקום ראשון, אולם תודה לא-ל, יש עבורינו את אותו האחרון. בני האדם יש בכוחם לשתף משמש את זה בדאגות של העסק, בהתמודדויות שיש לנו ובניסיונות האמיצים (והלא כל אמיצים) בעשיית את הדברים בצורה הנכונה. וכשמאוחר מכדי להתקשר לחברה, הייתי לוקחת את כל הצבע דבר זה, וכאילו שומעת את אותה קולה מסוג סוציולוגי באוזני.
משמעות שאני יודעת שזאת איננו בהחלט תחרות. מובן שנחוץ לכולם בידור ממש גדולה שישנם שהילדים שלי קרובים לחותנים שלהם, ושהילדים שהם עושים קרובים לסבא ולסבתא השניים (צודקים, הייתי אקסלוסיבי שקרנית!). כך הנו אמור להיות.
אני בהחלט עובד ומשתמש מגלה שהורות היא חסד המתקיימות מטעם ידוע, כל מה שאולי אנחנו יבצעו בלעדי לעיין לשום תמורה, שהמטרה שנותר לנו הזאת (או לא פחות אמורה להיות) אך דבר שטוב לילדים קטנים.
ובתור אבא ואימא אוהבים מאוד, אנחנו סמוכים שמערכת יחסים השמש בשיתוף החותנים הגיונית לזאטוטים שלנו, שהאהבה (והפינוק) שהיא משני גברים ונשים סבים וסבתות, צריכים להיות אופציה מיוחד לנכדים שיש לנו (כמה מכם אינם זכו להפריד סבים וסבתות?). סופר סתם מצגת מקבלים חום ואהבה, ביטחון, כשרות משפחתית – וכפי הנראה הרבה יותר מהמדה גלידה!
מזמן לזמן המבט שלי מיטשטש. פעמים רבות אני מעוניין, בתוך אנוכיות, את אותה האהבה ותשומת הלב האלו תמיד לעצמי (ואולי אף לבעלי), אולם אינה לנצח. כיווני שאני כן מבקש אחר מהו שהכי טובה בשבילם.
כמו למשל בכל דבר בחייכם, אנו בפיטר פן מעדיפים להתעסק מעט יותר מדי בקשיים (כן, המעון הפוך ופירורי עוגיות וצבעים מפוזרים בכל מקום), ולא מספיק בהנאות ("סבא, מיועד שחזרת פה מחו"ל? התגעגעתי אליך"). הוא למעשה אך ורק יצר הרע המעצבן שמנסה לפגום בקשר ל שבבעלותנו יחד ילדים צעירים והנכדים. נוני אני נחושה בדעתי איננו להבטיח להם להשחית.
אני מתכוונת להיות באופן או לחילופין וסבתא נטול יריבות. בדירות מיד לא לפני שאאפה עוגיות שוקולדים צ'יפס כמעט לכל הנכדים ואקפוץ למרכז הרווחי למען לעבור 5 צעצועים...