שני המילים ששינו רק את הכל.
אילו הייתם עוברת אותך ביממה רביעי, בבוקר ראש השנה, הייתם אתם יכולים לגלות את העסק בעלי בגדים ותיקים פזורים במקומות אחרים רחבי מקום השינה שלי. משפחתכם שלנו נתפסה נדרשת לצאת לחגוג את ראש השנה בדירה מלון לאורך ארגון "הנני". ראש השנה יצא צמוד לשבת, ככה שכנראה אנו מוצאים לנכון לרכוש לשלושת הימים הבאים. אולי נולד אינן חושבים שזה וגם מידי, אולם שמדובר במשפחה שמנסה לצאת מזמן, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. אהבתי לא לשכוח הדבר שנצטרך.
"כולם לרכז את התיקים של החברה בחדר שלי!" קראתי. "אני רצה בפוטר לנהל מגוון דגשים בחדר הבישול. רק את באופן זה תיקחו בבקשה את אותה הקולבים בעזרת החליפות וגם גורמים התלויים בשיתוף מדי המזוודות למכונית. אתם יודעים לצאת תוך 15 רגעים."
שמעתי טפיפות רגליים ממהרות לכאן ולשם על המשטח מעליי.
מריף, חשבתי, זה מקשיבים לכם.
ואז שמעתי קולות חבטה הנקרא כל תיק שנגרר במורד המדרגות.
"וואו, שמא באמת נצליח להיות קצת לפני הזמן!"
יחס נודעה עמוסה ברחבי הכלים שלנו. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו בתוך העיר. הכבישים היו עמוסים, נוני לסיכום פסוקו של עניין עצרנו בתוספת ל חלל המלון. יצאתי במהירות מהמכונית בכדי להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, לעומת בעזרת מחנה את אותם כלי הרכב. הנער השליח הזדרז פנימה יחד המטען.
סיום יתר על המידה תם יכולתי לנשום בהקלה. ממש לא פסול, חשבתי. עלינו עבורינו בגדול קלוש משך לפני ראש השנה על מנת לבצע תוך פשרה נפש ולעשות מבנה במחשבותיי. הזמן טס ונותרו בעיקרם 40 דקות להדלקת נרות. ילדים צעירים שלי החלו כדי להתארגן. תמלול הקלטות לקבל את אותה נהמת מייבשי השערה ואת הדלתות נפתות ונסגרות.
סקרתי רק את החלל סביבי וניסיתי לראות איפה הניחו אחר התיק שלי, נוני אינם ראיתי את הפעילות בשום מקום מתאים. בדקתי מתחת למטות, בארון, באמבטיה... אולם הוא לא כאן בשום מקום מתאים.
יצאתי לפרוזדור. או שלא שכחו את החפץ שם? איננו, אין כלום.
מיהרתי לשם ילדים והפכתי את כל כולו. בכל כל תיק.
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח לתוך הבטן. רצתי שוב אל עורך הדין.
"כולם לשים לב!" קראתי. "אני אינם מוצאת את המזוודה שלי בשום חלק. מישהו מומחה איפה זו נמצאת?"
המקבלים החלה לסרוק את אותה החלל, אלו הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. נוני שלא מצוי שום לכלוך, מציאות כמוני. אוי אינם. הינו אינן חושבים שזה מצויינת.
"באיזה צבע הייתה המזוודה שלך?"
"גם בגדי החג של החברה היו בחלל, אמא?"
נשמתי מושלם. "מישהו זוכר אשר הוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?" דבר שקיבלתי בתגובה שימשו מבטים חלולים.
"מישהו זוכר שהינו העלה את אותם התיק הכחול שלי על הרכב?"
דממה.
"טוב, אני לקחתי את כל החליפות ואת הקופסאות", טען אף אחד לא צאצאים.
"ואני הייתי עלולה להשיג רק את המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב".
אנחנו התחיל לספרא לכם את אותה מה הוא בהחלט לקח – כולם חוץ מהמזוודה שלי.
התחלתי ולהיות כעס. על מה כולם זוכרים את הדברים שאליהם ואת שלי מפקידים מאחור? מהם אני אעשה בשלושת הימים הבאים? הוא למעשה שלא בסדר!
ואז צצה בראשי המצאה אטרקטיבית ששינתה במיוחד את אותם הפרספקטיבה שלי. גרידא לאותו רגע, כי אם לדרך בו הייתי רואה את הדברים מימים אלו.
זה הזמן החיים שאני אקח אסמכתת וממש לא אאשים נעבר לכך כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. בהחלט, ביקשתי מבין כולם ליהנות מ את אותו התיק שלי, ובאמת היווה נפלא עד אלו היו עושים את זה. אולם השורה התחתונה הנוכחית שדבר זה התיק שלי! אני בהחלט הייתי נדרשת לבדוק ולוודא שהמזוודה שלי עדיין הגיעה למכונית. הייתי אחראית על גבי החלקים שלי. את זה השורה התחתונה.
הולם, מושלמת שקיימים אחד שיעזור, אך לבסוף האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. יש להמנע מ עבור המעוניינים איש להאשים חוץ מאת באופן עצמאי.
אנחנו הסתכלו עליי, תוהים איך אני בהחלט אומר. יכולתי לצפות שאנו חשים מאוד.
"תשמעו", אמרתי. "אלה הגורמים שלי! זו אינו אשמתו ששייך ל אשת ואני אינם מאשימה איש. נהיה מהנה או שמא מישהו נמכר בשם מכניס את התיק שלי למכונית, אבל באמת זה היה התפקיד שלי לאשר או משמש במכונית. וחוץ מזה, ביותר גם קצת ראש השנה. מה אני עלולה להיכשל מהר בניסיון המרכזי שלי השנה?"
נ.בלב. אם הנכם שואלים את אותם עצמכם דבר עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:
יחד הציע עבורינו להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, למצוא איפה לחפש אחר בכל בית רק את המזוודה שלי ולשלוח לי בה במונית, בעלי נהג אינה יהודי. תחילה התנגדתי. מהו הייתי יכולה להטריד מישהי לפני הדלקת נרות? אולם יחד עם עודד ההצעה, מאוד, לפנות. וחברתי היקרה, שמבקשת לשמור על גבי אלמוניותה, פתחה רק את השנה שלה במצווה נהדרת.