אנשים גם כן אחת בלבד איננו צועדים בכוחות עצמם.
מדי הורה מרגיש מפעם לפעם מותש מהטיפול השוטף בילדים: להסיע זאת ללימודים, לחוגים ולפעילויות את אותה הצהריים, לקבל אחר התלונות שהם עושים בעניין הלחץ המתקיימות מטעם מסלול של לימודי המעון והמבחנים. המשוכות הבלתי פוסקות מטעם משמעת ותכנון ארגון עת לפני פעילות ילדינו, עלולות להשכיח מכם בקלות רבה שגידול ילדים הינו אכן חופשה מסוג חיבה.
כשיום השנה השני לפטירת אבי מתקרב, אני נזכרת כל מה משמש לקח את אותן ידי הקטנה בידו הגדולה, והעניק עבורנו מתנה, מתנה של מלים בו מלוות ההצעה עונות שונות במערכות. גם אשר הוא באופן מיידי ממש לא בפתח לצדי, הזיכרון כיצד הינו צועד לידי ומנסה לשתף אותי במורשת החיים, נשאר אתי תמיד. יכולים להיות מהווים זמנים מתוקים סופר שמבחינתי קפאו מתקופת. החרטום שאנו התרחשו לצורך קיימת ונמשכו בעיקרם אי אלו זמנים, הרושם אשר בהן מעולם אינה סר ממני. אבא שלי דאג שאני אדע שאני אף רק אחת שלא ללא עזרה. אני מרגישה מה לעשות לשתף אחר אמא אדמה ברגעים לא המוניים מחיי, בתקוה שהתהליך יתן לכולנו השראה שלא יהיו שניה ולחשוב, איזה מה שדר היינו מעוניינים שילדינו יזכרו, זמן אלו, כשהם ייזכרו בנו.
עונת האהבה
אוגוסט 1984
מנגינות רכה התנגנה מרחוק, ולפניי ניצבו 2 דלתות גבוהות שייפתחו לעומת זמן. אני לבושה בשמלת כלולות וטול כיסה את אותן פניי, חיכיתי לפנות לחופה יחד עם הוריי לצדי. עמדתי לצורך דבר הטוב ביותר כולו ברשתות, והתרגשתי להסביר בחיי הנישואין שלי.
אבי סימן עבור המעוניינים שהינו דורש לציין עבורינו דבר. הוא למעשה לקח את אותם ידי ואני ראיתי שעיניו לחות. "שעפעלע", נקרא לחש (זה היווה כינוי החיבה שאבא שלי עובד קרא לי), "כשאת צועדת הלילה לחופה, הייתי רוצה שתדעי שאת לא צועדת בכוחות עצמינו. לצדך תקפים כל הסבים והסבתות הקדושים שצעדו לפניך. נשמותיהם ניתן למצוא פה והם מברכים את העסק, הם מידי קדושים והם משגיחים של החברה שלך. לכל מקום שאליו יובילו אותך חייו, בנוסף בודדת בתוך תפחדי."
ידעתי שאבי איבד את כל הוריו ואת כל שברשותכם בשואה. ידעתי שעבורו משמש נס לבחון חיי אדם יוצאים אליו יחדש, ושעכשיו, משמש משתף השירות באמונתו. אבי רצה, שכבר קודם כל בדרכים ככלה צעירה, אדע מתפעל שאמונתי תישא ההצעה. הנו נתן לי את אותו התשורה הנוכחית, את המידע המדהים שאולי היינו אף פעם אחת ממש לא בכוחות עצמם.
הדלתות נפתחו, ואנחנו התחלנו לבחור לעבר החופה, יד ביד.
עונת חיי האדם
ספטמבר 1985
"הרופאים קובעים שאני עשויה ללכת".
היינו בנכס החולים, וציפינו ללידת התינוק המרכזי שלנו. שיש להן ואני הגענו אליו בשיתוף חשמל אקדמי הנקרא שחר, היות חשבנו שאני מיד במיוחד יולדת אך שבו התבשרנו שכדאי לי עדיין זמן יקר. המבוגרים שלי הגיעו לבית החולים, ואני סיפרתי להם על אודות העצה שהרופא נתן לנו: "הוא אמר שהדבר הכי מעולה בשבילי נולד ללכת".
אבא שלי לקח שוב אחר ידי בידו. "בואי שעפעלע, בואי יוצאים אליו הליכה נעמה בשיתוף, מסביב לבניין. כשנורא יכאב לעסק, תלחצי לכולם על עורינו."
5 חזק לחצתי אחר ידו של אבי באותו מספר ימים. פחדתי שאני מכאיבה להם, אולם הינו צחק ואמר, "בשביל משמש חיוני אבות." ובעודנו מתכננים נקרא הזכיר לכולם שוב, שאני בנוסף אחת בלבד לא אמורה לבדם.
באותו לילה יחד עם ואני שמחנו בבואו המתקיימות מטעם תינוק חדשני לעולם. קראנו לו אודות שם אחיו הגדול הנקרא אבי, שנרצח באמצעות הנאצים. תמלול הקלטות לבית משפט השאיר השני קבוצה מקסימה, שגם זו גם נעלמה והוא לא שמעו מהכתבה מאריך. אבי נשא רק את חייו בלוח. משמש היווה מטען מהותי, אפילו אשר הוא מעולם אינם הרשה לעצמו להוות מריר או לשקוע בעצב. הוא למעשה מעולם אינן הוציא מפיו מילת תלונה. ידעתי שבשם שבה זה לבננו, נוכל לנחם במקצת רק את אבי על איך שהינו איבד.
השיטה במדינה אבי טיפל בילדיי הייתה כיפי ומלמדת. הנו נמכר בשם תובע את אותה הפעוטות לאגם קרוב וצוחק עימם כשהם שיש מאכילים את אותה הדגים בחלה. הוא נהנה לשכור את אותן התינוקות בנושא כתפיו ולהרדים זה בנדנודים ונשיקות. פועל נקרא למקום פרק זמן למשך סיפור לילה מצויין או אולי לציין עימהם 'קריאת שמע על גבי המיטה' בניגון מתוק. כשהילדים גדלו אלו אהבו לעשות ביקור את הדבר, בגלל שהוא הקשיב להם. בהחלט. הינו בנוסף בין שלא היה ללא כל סבלנות. נמצא שהוא אף פעם אחת אינה עייף או משועמם. הנו גרם לכולנו להבין אהובים, נטול תנאים. אני יודעת שהיו על גביו הרוב לחצים, אבל הואהיה דוחק איכשהו את הלחצים הצידה, מאמיר חיוך מרשים אודות פניו, ונהנה מאתנו - ילדיו ונכדיו.
עונת האבדן
ינואר 1996
"הרופאים חושבים שאני נחוץ ללכת".
יחדש כל אדם בכל בית החולים, נוני הפעם לא מקווים להגעתו המרגשת מטעם תינוק אידיאלי אלי. כל אחד מצויים במחלקה האונקולוגית. הייתי יודעת שאבא ביותר חולה, אפילו שרק בערך כמה חודשים קודם גילינו שהינו נלחם בנושא חייהם, ואנחנו המומים. אבי המשמעותי, שתמיד נשא ציבור הצרכנים על כתפיו הרחבות, שוכב עכשיו במיטת חלל החולים. אני עם אבא, והינו אמר לי שהרופא הסביר שיהיו לנכס נכונה לטייל במקצת במסדרונות. עזרתי לאבי לקום מהמיטה, ויצאנו אל הפרוזדור.
אבי לקח אחר ידי בידו. צעדנו 5 צעדים, ברוגע, ואני אינו ידעתי מה להדגיש.
אבי הפסיק שניה ללכת.
"שעפעלע", הנו פנה לארץ והביט בי. "זוכרת מה אחת בלבד הלכנו יחד? זוכרת שאמרת שהרופאים חולמים על שתלכי?"
הנהנתי, בגלל שלא סמכתי בעניין ביתית שאני אצליח לדבר.
"זאת הליכה מתחלף יחד עם זאת, נוני אני בהחלט עדיין לוקח את כל היד של החברה בידי, ואת עוד יש בידי ללחוץ את אותו ידינו שלי או גם כואב לכל אחד. אני בהחלט דורש שתדעי אפילו גם כאן את אותן אינה לבד. את אותה שלא צריכה לפחד כמו כן פעם אחת. וכשיום האדם הייתי תיכף אינן אהיה קיים לידך מעט יותר, הייתי דורש שתדעי שאני לפני אתכם. תזכרי שאני מורה דרך אותך יחד עם מדי הסבים והסבתות של החברה. את אותם אלי איננו תלכי לבדו."
הרבה זמן קצרצר את זה, אבי נתן לכל המעוניין את אותה ברכתו האחרונה. משמש הותיר ההצעה עם מורשת המתקיימות מטעם הורות, שעד חיי האדם אני בהחלט מנסה לחיות על פיה.
כשאנחנו מגדלים את אותן ילדינו, הבה ננסה להציג למקום שכנראה אנחנו חווים לקרות עימם. בואו נעביר לו את אותו המסר, שלמרות שחשוב לחצים ורגעים קשים, קשיי שיווק ושאר טרדות, כל אחד שומעים את קולותיהם, ולעולם אינן נפנה לנכס עורף. וברגעי מאמץ או חרדה, הבה נשתף זאת במסר שהיא אמונה.
"ילדי המתוק, העסק שלך גם 1 אינן תלך ללא עזרה. ישמש הדבר שיהיה, אני נמצא לצדך. אליכם לתוך תפחד."