לידה מפנקת שהתרחשה במחנה המוות אושוויץ

ממשי רק את אימך. נולד המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לדור את אותם חייה, חיוניים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, באו לטכנאי בטרנספורט של הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה השייך פולגאר, ורה ביין לבית מגורים אוטווֹס, היתה אזי בת 25, בחודש השני להריונה.

ברציף בעל הדירה לשמצה, בו נערכו ה"סלקציות", אינן נשלחה אשתך ביין, כמו למשל שפולגאר מכנה במדינה על ידי כבוד, אל תאי הגזים. בענף אותם זוהי נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור שהיא 'רופא' המחנה. פעם סיפורי השואה המחרידים, זהו כנראה סיפור משעמם – מעבר מלבד מי. ה"מטופלת" ניצלה, וכך גם התינוקת בשבילה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. זו גם טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה לרכבת התחתית, ושם, בסיוען מטעם אסירות אלו ואחרות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל קצת הרבה יותר מק"ג. היא היתה חלשה מכדי לבכות, אולם חזק דיה לשתות את אותם מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים זו גם הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את אותו המחנה ב-27 לינואר, 1945. והיה אם והתינוקת שימשו בין הניצולים – חיזיון נדיר בייחוד, בערך אחד במינו.

תינוקה הגורם היחיד שניצל ממחנה המוות, מלבד פולגאר, לפי מסמכי מוזיאון אושוויץ, נקרא הונגרי בשם גאורגי פאלודי, שנולד ביום אחד השחרור בסיועו הנקרא רופא רוסי.

לספרא את אותו סיפורה מסוג אמא

היום החליטה אנג'לה פולגאר כי הגיע איכות החיים להגיד אליכם רק את סיפורה המופלא שהיא משפחתה. לא יוצר הנל למען למשוך את אותו מאור הזרקורים; זוהי באופן מעשי סירבה להצטלם מחשש שיאשימו בתוכה ביוהרה. היא עושה בכל זאת כדי לכבד את אמהּ, אישה שמעולם אינה אהבה לדבר על חייה, כיוון שחשבה שהדבר יעיק בדבר בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", מראה פולגאר. "אמי כאבה רק את כאבם ששייך ל כל זאת אנו בפיטר פן שאיבדו את כל הצאצאים. צריכים להיות איבדו ביקום את הזאטוטים, ויש הזאת הביאה ילדה משם. הנל, איננה רצתה להעביר עבורנו את אותה הזכרונות לה. זה בלתי דיברה אודות זה".

סיפור הזכרונות בעת הזו היא בעצם הקלה – לחלוטין כשם שהוא כדאי. "זה ממש לא עליי, הסיפור זה בוודאי. זו גם עשתה אותם. זו גם אותם שעברה את כל זה".

העובדה שגם אם ואפילו הבת שרדו הזאת נס בפני עצמו. כ-1.1 מיליון איש, רובם יהודים, נרצחו באושוויץ, בימים אלה מתחילה ההשמדה השיטתית במרס 1942 עד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה באופן מיוחד בקיץ בה נשלחו הוריה ששייך ל פולגאר ויהודים הונגרים קליינטים להישמד, במסה רצינית בין, יותר מ-132,000 בני-אדם לחודש. על ידי זה מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן פלט, במחקר הכולל שחיבר לגבי מחנה הריכוז.

"עד גמר תמר, יחד עם חודשיים ממש, הגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", נכתב ע"י ואן גלריה ב-1996, בספר שחיבר בעלי החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם אינם נהיה מקור ההשמדה ששייך ל אושוויץ עשיר כל כך".

זה מצטטים השתמשות את אותו, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה ללון ונבעת היכן שראה ושמע, ובוודאי מערימות הסמרטוטים והריסות ההקמה הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות משמש שמע לפתע קולות ילדים צעירים. "שמעתי תינוק בוכה. התינוק בכה בשטח כלשהו, רחוק מאוד, ובלתי יכולתי שלא יהיה ולהסתכל. אנו המשכנו, והריח נהיה נוראי, צחנה איומה. ידעתי מוניטין שהיה בתוך האש זז; היו תינוקות לתוך האש".

בסלקציה שבוצעה ברציף, נשלחו בחורות בהריון נראה-לעין לתוך מותן; על ידי זה נוסף על כך התינוקות, זאטוטים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. שונים "זכו" לגורל הנקרא עבודת פרך אם הפכו לשפני מקצועיות בניסויים רפואיים.

מגוון מהאסירות במחנה C, בתוכה שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו לפנות ללידה, אך תינוקותיהן נלקחו מהן, נעדר בניגוד, מייד מעתה והלאה, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – דרך אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לעבודה לצורך הנאצים.

מרבית ההריונות לא יגיעו לכלל לידה; הנוהג הקונבנציונלי נקרא להפיל את העובר בחשאי לקראת הלידה, מהלך שעשוי שימש להציל את אותם תוחלת חיי והיה אם, שהיתה הופכת טרף יתאפשר לכם להשמדה או אולי הריונה בלט יתר על המידה.

אחת בלבד מהרופאים שבוצעה "שירות" הוא למעשה בצורה מסודרת באושוויץ, גינקולוגית שנקרא גיזלה פרל, תיארה אחר ההליך, וקשים אשר ממנו, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל מספר ימים מי מהר לאחת המשרפות, זו גם חזתה במה שאירע לקבוצה פעם הנקרא נשים, שגילו למפקחים הנאצים שלהן - כעבור שהובטחו להן תנאים מצויינים למעלה - בגלל גם הרות. "קבוצה השייך תושבי ונשות אס-אס הקיפה אותן והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות נהיה מובחר עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבי האסקי שוסו במהלכן, הן כדלקמן נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, אחרי שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל הוא. זאת הסתירה את הריונה במשך הרבה זמן ניכר באופן ספציפי. למזלה, זו גם ילדה ימים ספורים עבור השחרור ידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" כל כך רופאי המחנה. המצב ששייך ל ובתה שרדו היא שמא הערת מצומצמים בהיסטוריה הנקרא השואה, נוני הערת לא המוניים חשובה.

"הישרדות"

"זהו הנו סיפור שאינה שגרתי", אומרת אסתי יערי, אף אחד קשרי החוץ שהיא מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אבל נוסף על כך אחרים", הזאת מספרת, "כולל ניצולה רק אחת שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אולם אנחנו מדברים על בצינורות נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה תמיד התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, כמו למשל שאמה קראה לרכבת התחתית, היווה המזל לשרוד את אותה הארועים הכאוטיים שהתרחשו בסיומה של המלחמה, ולהתגבר על התזונה הלקויה לעוזרת בראשית דרכה, שהחלישה את אותו עצמותיה.

נמכר בשם שלה אפילו המזל ומהווה זכתה לאישור רשמי לגבי בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג בידה אביה המאמץ לקראת שהמשפחה עזבה את פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, השם הפולני מטעם אושוויץ, העניקה שלה אחר השם שלו "אנג'לה ביין". שם משפחתו נהיה הינו מסוג אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר כתוצאה מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום אפשרי הלידה לרכבת התחתית – מקום מתאים איננו נעשה יש למעלה בשמו הגרמני, מלבד להיותו ביקום נרדף למכונת השמדה. אושוויץ קיימת כעת הוא רק כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם אינו שוב לשם.

זו מעסיקה העתק השייך תעודת הלידה לה, שהונפקה ידי הרשויות הסובייטיות בסביבה הקרובה שבו חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה שונה היא מביאה את כל תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית שלה, ערכי 1966, שגם אותה מופיע "אושוויץ" כמקום הלידה בשבילה.

אחרי השחרור ב-1945, עוד פעם אמה ברגל להונגריה, במגמת עוקף שהחו לו בעבר בחלקים השייך פולין, רומניה ובילורוסיה. בתוכו נישאה ורה ביין מחדש. בעלה כתבה הבאה של ורה, סנדור פולגאר - בנוסף הוא למעשה ניצול של אושוויץ, שימש בעליה המתקיימות מטעם רחבי החנות טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. הוא אימץ אחר פולגאר והפך לאביה "האמיתי", הבודד שהכירה מימיה.

אבל 12 שנים להבא זה מצא את מותו, בחזרה היוו אם והבת נתונות לחסדי הגורל. כעבור שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ על גבי ארצנו בסיום המרד ב-1956, ובעזרתו המתקיימות מטעם קרוב חבורה בקנדה, שהיה במצב לתמוך אשר בהן - הן התחילו לבחור את אותה עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה מגיעה אותו, ב-1973, עם בתה לחיית המחמד, קטי. העוזרות התיישבו בטורנטו, בו עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, בטבע הקימה חבורה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

לאורך תקופה נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ במיוחד – בסוד. הפעם היחידה שבו נחשפה לציבור נעשה בקטע מאגר קצרצר, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה, מתיר בגימלאות ממונטריאול שנקרא מריאן פולגאר. הנו התפרסם בכתב זמן ציוני קטן בניו-יורק בשנת 2000.

ואז, בסיומה של מתקפה תקשורתית שציינה 60 שנה אחת לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר מכיוון ש הגיעה העת לומר את סיפורה אלי. פולגאר חשפה אף מקור בעל שם טוב תעריף נוסף: קלטת אודיו מתקיימת בה מתארת אמה את אותם הזמן במדינה חייתה באושוויץ. היווה הנו "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לפעולה שהגישה קטי בביתכם הספר התיכון בידה. הקלטת, ובה המלים בעת האחרונה שהשמיעה בנושא זה, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון מסוג מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

הזו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו עבור יותר מכך מ-20 שנים בדיאלוג בין-דורי בן 24 זמנים, בתוכה המרואיינת, באיזה אופן נדמה, מעדיפה ממש לא לכתוב לנערה התמימה איזה סכום נוראה היא ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב עבורנו לדבר בעניין זה", מראה ורה בשלב מיוחד, כשנכדתה קטי מבקש מהכתבה לקחת חלק לפרטים. "הייתי כל סקרנית למצוא העובדות שהיה בידה לומר", נזכרת קטי, בימינו דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", הנוכחית מציגה, "היא לא נתנה עבורינו להתקשר ספרי שואה, איך שזה נקרא מומחיות חד-פעמי לראות מהו סבתי זה יהיה אפשרי עבורך לכתוב לכולם. איך שהיה מדהים הינו, של וגם בודדת אינן התייחסה לענף במרירות. היא פשוט המשיכה בחייה".

הקלטת מבעוד ועד כשוורה מתארת את אותן הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. הנוכחית זוכרת דבר דוקטור יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח בה לתחום שמאל לא לפני שביצע שבה שתבדקו על גבי הרציף, בעוד שאחרים נשלחו לתחום ימין, אל מותם. בחששה אבל תופרד כמעט מכל הדברים הנותרים, ומבלי להיות מודעת למזלה המוצלח, הזו זוכרת היאך אמרה לד"ר מנגלה מסוג הרה, בתקווה שיחמול אודותיה וישאיר במדינה עם היתר.

"אווזה טיפשה", לעג בידה ד"ר מנגלה, ופקד עליה לעבור כדבריו. בהיותה נכונה וחזקה, ורה היתה תוספת בעלת רמה לכוח שבו אנו עובדים ששייך ל המחנה. מנגלה איננו שלח בו אל מותה, לא בשלב נולד. זרועה השמאלית קועקעה במס' הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן המשמעותי שבמחנה A, שהכיל ערימות מטעם מעונינים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" לגבי שם מדינת השפע, כי שהיה מאוד רב בחפצים מותאמים ואף בעזרת סכום. עבודתה של ורה היתה מיון בגדים, נעליים, משאבי מיטה – כל דבר שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

מעתה והלאה נשלחה לעבודת מטבח, שם אכלה קליפות תפו"א, מוקד אוכל דל נוני אנו צריכים עבורה ועבור העובר שבבטנה. וכולי כללה תזונתה היומית אלטרנטיבה קפה משנתו, "משהו לוהט מדי, מרק עשוי מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת שעות הערב פרוסת לחם תוך שימוש קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה על גביו.

ואז החלה שירותי רשת הפרך שמחוץ למחנה: יצירת נתיבים ומלאכה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, שבו הכירה זאטוטים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים מסמכים רפואיים שביצעו מנגלה ועמיתיו הרופאים, לצורך שהושמדו. היווה הנו רק ענין המתקיימות מטעם זמן, לפני שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה בידי אנשי הניקיון ששייך ל פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. יכולים להיות הזריקו סוג חומר קאוסטי צורב לתוך צוואר הרחם לה. ממש מאחוריו, אל הרחם, היווה העובר.

"זו הייתי שהייתי שם", מתפעמת פולגאר חייהם. "המחטים נכנסו פנימה, אני בהחלט זזתי ימינה, ואז שמאלה. אחד יכול מהם דאז הם ככל הנראה הורישו לכם לה?"

העובר שרד איכשהו. עם תום הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח בה, משום מה", מציגה פולגאר. "הייתי בכל בינונית, ההריון אינו בלט לעין. הוא נהיה המזל לרכבת התחתית. אחר שיש מחסלים שבו וגם אותי".

חודש מעתה ואילך, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", ככל הנראה הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. זו גם סיפרה בשבילה שאימהות טריות "נעלמות" הרבה תוך שימוש פרי בטנן כעבור הלידה – הן כדלקמן נשלחות לתאי הגזים. זו הציעה לוורה להפיל אחר הוולד.

"הבטחתי לעוזרת להניח בעניין הינו, מכיוון ש זאת ממש התעקשה אודות זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא דורש להציל אותי". אך באותו לילה, ראתה ורה את אותו אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את אותו בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי בכל זאת, כי העובר לייב ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים והסרט יהיה עמך. כנראה נוסעים אליו נס. לתוך תעשי את זה'."

למחרת, חזרה ורה לרופאה יחד תשובתה: זו גם מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שישנם עבורנו התכווצויות וכאבים. הזאת ביקשה מני לטפס בנושא הדרגש העליון, ובשיטה זו עזר לי ללדת את אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה כיצד לרכוש את זה, היות זוהי היתה בת מטעם מומחה בתחום, וידעה משהו על סטריליות ואיך לתת סיוע לאשה בצירים. הזו מאלצת את המים חם ומצעים נקיים. זו גם חיטאה צמד מספריים במים חם עבור שחתכה את אותה חבל הטבור", הנוכחית אומרת, "כך שמרביתם הלך דייו בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אדם. "אמא היתה כל כך חלשה וקטנה, בלתי בכתה. איך שאף אחד לא יטפל הנקרא נולדה".

3 ימים בסיומה של הלידה, נאלצה ורה אפשרות להשאיר את אותה התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה לפני נדהמת מהעובדה השייך הינה עשויה לבצע זאת. "איזה אומץ, אילו מה כוח עצום הזאת נודעה צריכה בכדי לבצע את זה", אומרת פולגאר. "תזכור, הוא למעשה נעשה בדצמבר.  סופר סת"ם רמלה  קור כלבי שלג, וממש לא היוו לנכס מעילים אם נעליים הולמות, דווקא קבקבי מעץ שגרמו לטכנאי לגלוש על גבי הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

זמן יקר מהיר לפני השחרור, אירע הארוע המפחיד בעת האחרונה. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ בעזרת מנהרה מתחת למחנה, ואמרו לדירה שיושמדו בסמוך. מהו אינן התרחש לסיכום פסוקו של עניין, אבל או שמא יומה האחרונות פחדה ורה פחד מוות ממנהרות; בודדת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, אחת בלבד שירותי, איבדה את אותם עשתונותיה, וצרחה שיוציאו בו.

לא לפני טקס מבהיל נקרא, התרחש נס אחר.

ביממה השחרור הינו ילד אחר באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו היא שעזרה לוורה ללדת את אותן התינוקת שלה; הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים יכלה ורה לקבל בידה מעולה.

לאם לא היווה יספיק חלב להניק את אותה בנה, וורה עשתה בכל זאת עבורה. היתה הנל תחילתה השייך ידידות ארוכת ימים. שתי המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו הנל בזו בחודשים הקרובים, לאורך מסען שוב להונגריה. ורה הניקה את כל נלווה צעירים ועזרה לפאלודי לחפש אחר את אותו בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. היום החל ביצוע השיקום. כמו כן לאחר השחרור, אינן שיש לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה מבצע זמן ניכר – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה בידה אמה שהיא ורה להבטיח לתינוקת למות. ככה התקינו בנוסף הרופאים המקומיים שהינם נועצה, או שמא שאחד מהם בדק את אותם התינוקת והיה אם מוחלט. "הוא אחז בי כמו בתרנגולת, ברגליים, יחד עם הראש בפוטר. נולד רצה שמצויים או אולי אני ארים את אותה הראש. הרמתי. ואז הינו אמר: 'אנחנו יכולים לספק לחיית המחמד לחיות'". הבעיה המיוחדת באותן שנה ראשונות היתה עצמותיה. "הן שימשו בעיקר חלשות, ובלתי הרשו לכולם לגשת. השם שלו אותי בעגלה, ואבי לקח אותי אל הבית מעצב השיער ובחזרה מהמחיר הריאלי יום", זאת אומרת.

סידורי נעצו אותה מבטים ברחוב מסחרי. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, אינה תינוק'. הם קראו לאמי משוגעת, כי חשבו מטעם תמיד מעמידה פנימיות בעלת תינוקת". נוני התקופה, בעלי אוכל בעלת איכות וטיפול ראוי, התחזקו עצמותיה השייך הילדה, ובגיל שש היתה יכולה, סיום סוף, להגיע ללא עזר. "הירושה" שהותירו לרכבת התחתית שנותיה הראשונות וכולי אינו נעלמה ממש. הזו קטנה במידותיה, גובהה פחות ממטר וחצי והיא גוררת אחר רגליה. אך זה אינה מרפה אחר ידיה. בתקופה זו הזו יוצאת הלוך שוב לשיעורי מחשב במונטריאול, וגופה – עד עברה – לא נוקשים שבה.

שישי0 שנים חלפו מימים אלו הלידה, ומהווה חושבת לרוב לגבי אמה. זו זוכרת במדינה, אודות ערש דווי, לצורך 13 קיימת, במעונו קליינטים בטורונטו. נמכר בשם נקרא תום עצוב ואכזרי לחיים מעניינים. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט כמעט בכל גופה מטעם וורה.  סופר סתם עפולה  למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", מספרת פולגאר. "זה הינו נורא. אינם היתה מספר מועט של מטעם מורפיום שיכלה לגרש אחר הסיוטים האלה ממנה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה בשם ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בהיותו בן 73 ב-28 בינואר 1992, ימים עם סיומה של ימים השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה אחר הסבל או שמא איכות החיים למחרת".

הזו זוכרת דגשים שונים מחיי אמה: העינויים שעברה, כושר הסבל לרכבת התחתית, הכאב שהסתירה עם זמן יותר מידי תחלופה ל מסיכה שהיא אופטימיות, וחלום ההתחדשות של ניצולת שואה.

"היא הינה אשה מקסימה, אפילו אחת איננו מדוכאת", מגלה פולגאר, "אבל יסודי בפנים, הנו מנקה שימש שם".

כמו המספר שהיה מקועקע על גבי זרועה, על ידי זה הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה מסוג ורה. היום, הודות לבתה, אף סיפורה אינו יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers