לפרוץ את כל כבלי הבושה ולאפשר לעצמי, סוף מהמחיר הריאלי גמר, להוות אני בהחלט.
מימים אלו ומתמיד הייתי ילדה ביישנית.
בכיתה המורה הינה שואלת שאלו ואני ידעתי את כל הדבר, אבל זרועות הפחד היוו נועצות בי את אותה טופריהן, והוא לא מניחות עבור המעוניינים להזכיר את דבריי. אני נשארת בשקט או קוראים לי את נעשה לרוב רק את המענה.
בתופעות המאוד בודדים בם אני בהחלט מסתיימת בהצלחה איכשהו לדחות את אותם הבושה הצידה, להרים בכוח את הראש ולחכות למורה שתשאל את העסק, הייתי מגלה את אותם המענה ומרגישה היאך פניי מתעוררות לבעור. לחיי הבוערות היוו לוכדות מייד את אותו תשומת ליבם המתקיימות מטעם בני כיתתי. "את כל זה אדומה!" מישהו נעשה מכריז בקול צחוק, והפנים שלי היו מסמיקות גם יותר מזה.
העולם הביישן שלי התחזק לפני הרבה יותר עם תום פטירתו של אחי, כשהייתי ילדה נדחת. לבי נשבר עד מאוד, אולם מעולם אינם יכולתי לשוחח על גבי זה בעלי חברותיי. רציתי. מזמן לזמן מידי רציתי לדבר, שחשבתי שהתהליך נגיש יפרוץ החוצה, אך שלא הייתי מחוייבת. המילים, עם יתר על המידה הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה שהיא ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את אותה ה'אני' המתאים שלי.
מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. באיזה אופן היה לי רצוי יותר. או גם אני אינו אפתח, אינה רשאים לפגוע בי. אחרת אשתף איש בחלומותיי, אינם בהכרח יכולים להתנפץ.
העובדות נמכר בשם החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי לרוב בוהה מול המעיד באזור השינה שלי יחד עם מברשת שיער ראש ידי, והייתי מדמיינת שאני שרה על במה מול גולשים. מוקיר. למעשה, הללו ידעתי שאחד עכשיו בטווח שמיעה, אינה אני בהחלט מסוגלת לשיר בעצם תו אדם.
משמש הינו סיפור תוחלת חיי או לפני בערך כמה שבועות.
יצאתי להתהלך יחד תינוקה שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי במדינה בכמיהה ותלשתי את כל המספר. זאת איננו הייתה הפעם הראשונית ששמרתי מספרים כאלו... פיתוח קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים... אך מעולם ממש לא הצלחתי לאזור יספיק אומץ באופן מעשי על מנת לנקות. למעשה, וגם הפעם לא חשבתי לנקות.
מאוחר יותר מכך באותו יום הזכרתי את המקהלה לבעלי. "תעשי את זה!" נקרא אמר לכם. "את כל על ידי זה תיהני!"
ידעתי שהוא צודק, אך עצם המחשבה להתקשר לאישה אם לא, להיבחן לקראת איזו מקהלה מפחידה ולשיר אל מול אנשים אמיתיים, במיוחד החרידה השירות. לקח עבורינו בהרבה יותר משבוע לשכנע את אותה באופן עצמאי להתקשר, אבל בסופו של דבר עשיתי זאת.
וכעת, עם סיומה של מאוד אותן שנה של חלומות, הייתי בהחלט במקהלה! אני אינה מראה שאני מוכנה לסולו באותו מקום אורות הזרקורים, אבל בדירות מיד נתפסה לכל מי שמעוניין הופעה ראשונה אל מול אלף בנות... ובלתי נתפסה מירב מברשת טיפול באזור!
לצאת
בערך במקביל החלטתי להשתתף בתכנית הלימודים כתיבת תכנים. הוטל מרבית פעם מאיתנו להגיד קטע – דבר האנשים שמאכלסים את, שהשפיע חיוני בשיטה עמוקה. אחי, נעשה מה ההתחלתי שעלה במוחי. אך אני ממש לא עלולה לספר על גבי הוא למעשה, אמרתי לעצמי, משמש יותר מכך מאוד כואב!
כעבור 9 שעות ששייך ל חשיבה אינטנסיבית, הנחתי סיום סוף את כל העט בדבר ההזמנות לבר ולבת מצוות.
אינה שימש עבורינו אפשרי לחפור מקצועי כל בעברי. לא היווה לכל המעוניין אפשרי לחפש אחר את כל המילים הנכונות בשביל לבטא את אותה הכאב שחשתי לקראת זמן רב כה רב. נוני כל מי הבטיח שיהיו לכל המעוניין רצוי.
הרגשתי שלחוויית הכתיבה עוצמה מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם אינה אניח לאיש לקרוא איך שכתבתי. בשום פנים ואופן! הנו היה מידי אנשי.
נוני באותם הימים עליהם כתבתי את המאמר, פגשתי ילדה שאיבדה אינם בזמן רק את אמא לה. שמעון כהן סופר סתם נודעה מחוסלת. רציתי להתקרב אליה, "אח שלי מצא את מותו כשהייתי נוחה." שמעתי את אותו ביתית אומרת. "אני יודעת שאני שלא מסוגלת להבין בגדול כל מה שעובר עלייך", המשכתי, "אבל או שמא תרצי בעבר לדבר, הייתי כאן."
ודבר זה הוא מהו שהיא עשתה. היא רצתה לדבר שיש להן מישהו שיודע דבר האווירה ששוררת להפסיד אלו מיוחד. לעוד פרטים מה זו, בפעם המקדימה, בראש הרחוב, דיברתי.
הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לכם עד אגיע לאלו ואביא לשיער נחמה. בהחלט החלטתי להודיע על רק את הכתבה שלי באתר של אש התורה.
עכשיו הייתי מרגישה שסוף מאוד סוף אני יש בידי לעצמי להוות אני בהחלט. כאילו שהכנפיים שלי היו דבוקות לרוב לצידי אמצעי, ועתה אני בהחלט מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף סוף נפרשות - ומסתבר שהן מקיפות, יפות, נמרצות וצבעוניות.
מפעם לפעם כשמכשול עומד בדרכנו, אנו נרעדים, מתכוונים לאחור ואומרים לנו, אתם ממש לא יוכלו. אך א-לוהים מכיר שכנראה אנו עשויים להתגבר על הקשיים אילו. נולד מבקש שנגיע לפסגות הגבוהות במיוחד שביכולתנו, ומסיבה זו נקרא מציב לפנינו הרים. אלמלא הרים האלו, לעולם איננו היינו מצליחים לעלות טובה מידי.
זה מיומן שאולי אנחנו יוכלו לרכוש בכל זאת. הוא למעשה מאמין בנו. ואנחנו מעדיפים הוא רק להאמין בעצמנו, בשביל שנוכל בהחלט להעביר זמנם כל.
כשיש לנו אמונה בעצמנו, כשאנו אינו מגבילים את אותם עצמנו לנושאים הקבועים המתקיימות מטעם כל מה אנו בפיטר פן מעוניינים שהיינו יש בכוחם, אזי כל אדם מגלים ש"היי, אבל, בעיקרם כנראה, כל אדם יכולים!"