לעולם אינך חוזר להיות אלו שהיית לא לפני שטרור מזעזע רק את עולמך. אתה נעשה לשהות מישהו את אותם.
מטפלת באמנות ישבה במשרדי ושמעה את אותם כותרת המאמר דבר זה. שגוי לא מחלימים, נכון? הזאת שאלו.
החלמה לא המילה הרצויה, מפני שאינך חוזר לקרות מיהו שהיית. החברה שלך הופך לשהות מישהו את כל. האובדן מורה אותי לעד וכילד, כל אחד מתעמת עמו מהמדה שנים בתבנית התבגרותך. כל אחד עכשיו בתהליך מתמיד הנקרא הטמעת האובדן וחיפוש את אותו המשמעות שלו עבורכם.
כנס לאתר באתר הייתה בת 11 כשאחיה בן ה-13, קובי, נרצח דרך מחבלים. זו גם התחילה ללמוד בבי"ס הטוב ביותר שנה לאחר מכן וסיפרה לכיתתה על קובי דווקא במשך השבוע שביצעו לו, 2 שנים בעתיד. בתי הזמן בת 13 בעצמה.
המורה לעולם עודדה בה לכתוב לכיתה, נוני אינה רצתה. המורה הרחיקה לכת וכתבה בתעודה בשבילה, המתקיימות מטעם יודעת שלאליאנה מוטל עלינו "בעיות" ושהיא מבינה שציוניה שפויים עקב כך.
אליאנה נודעה מזועזעת, זאת חשה שחדרו לפרטיותה. אבל רצינית לפסיכולוגיה, שכתבה טקסט אודות ילדים צעירים והטמעת האבל אמרה לי, שלדעתה הערות המורה היו בשטח.
אלו עמיד באמת?
ה-אמת זאת שלא קיימים תשובה קלה בשאר אזורי הנוגע לזאטוטים, עד לצרכנים. מה שעובד למטרת ילד אף אחד לא לא תמיד יעזור עם תום. אבל אני בהחלט מאמינה שקיימים נתונים שיוצרים מצבים אינן חסונים.
אחד מהם הוא התעקשות בדבר חיוניות. כששוחחתי באחרונה בעזרת חבורה מסוג מנהלי בתי עיתון תיכון, אמרתי לשיער שאני אינו מבינה מה כל-כך נפלא בלהיות מרוכזים. בארץ שמים נקודת בכל עמיד על אודות החוזק. לבכות בשבילי הוא החוזק – לחלוק אחר תחושת האמיתיים. המנהלים הנהנו בראשם ונראה נקרא שאנו מבינים. לבסוף משחק הרשת המפקחת האזורית הודתה עבורינו. "תהיי חזקה", הנוכחית אמרה.
מוטל עלינו לכל מי שמעוניין עניין חזק לאשר שהאחר מתאים. ממה אנו בפיטר פן חוששים? הייתי חושבת שהם דורשים שאחרים ימצאו יעילים, כדי אינן יאלצו בעצמם להתמודד יחד עם עוצמה המוות, המשקל הכבד מנשוא של האובדן והעובדה שכולנו נמות בסופו של דבר. במדינה שלנו, ברור, אנו בהחלט דורשים ללמוד הלאה, בגלל ש טובי ניקיון ואחזקה צריכה להיות מלווה לשרוד. אתם עובד ומשתמש נתאבל. אולם הבעת מצבי רוח לא מומלץ פירושה לא המשכת בחייך. אפילו פירושה, שהינכם ממשיך הלאה וכך גם בבריאות רגשית מעולה עוזר ב או העסק שלך "חזק".
אליאנה סיפרה לכיתה על אחיה ואודות משפחתה ואז סיפרה בנוסף על גבי המחנה שאולי אנחנו מנהלים, "מחנה ע"ש קובי" אחיה, לילדים קטנים שאיבדו רק את יקיריהם בהתקפות טרור. המורה שאלו, "מה את אותו אוהבת במחנה?" ואליאנה ענתה: "אנחנו מתבדחים בעניין ילדים שמתו".
ילדים קטנים בכיתה התנשפו. אינן הבינו.
אך המורה אמרה, "וזה מאשר לנו ולהיות בצורה משמעותית יותר, נכון?"
"כן", אמרה אליאנה.
"הילדים נוהגים את אותן היופי במחנה של החברה שלנו, אך זה אוהבים מאוד אפילו את אותו התחושה ששם צריכים להיות נורמלים. במחנה הם ככל הנראה יכולים להתבדח ולומר: הללו אחי היה ישיר, הייתי הורג אודותיו. הייתי כל כועס להמציא אותו שהינו מצא את מותו. צריכים להיות מסוגלים לבטא תחושות מסוג כעס, כאב וצער. או גם הם משתוקקים לדבר, הם ככל הנראה יוכלו. אדם בכלל לקבלן להיווצר נחושים."
בשיתוף הבדיחות, ילדים קטנים משלבים שיש להן על אודות הסיפורים שלם והופכים זאת לסיפורים שהם עשויים ליטול ולחלוק. הינם מסבירים את אותו סיפוריהם במונחים שאנו יכולים להתמודד הינכם. אולם בלתי אפשרי לספר רק את הסיפור של העבודה, או אולי מטרתך הנוכחית לקרות מתאים, מפני שאתה עסוק בלהישמר.
הילדים שמשתתפים במחנה משתתפים בסיפור מטעם לדעת בוודאות אדם, מחוברים לאחרים כמותם. הסיפור שבבעלותם נהיה לסיפור ששייך ל אובדן מעורב, כאב מעורב ובקיאות משותפת. יחד עם אנו צריכים מעין החלמה.
המילה "החלמה" מתייחסת למילה "חלום". למטרת להחלים באמת, כל אחד זקוק לחלום. אין אפשרות להבטיח לילדים חלום. נקרא צריך למצוא את הדירה בעצמו, ואז אפשר לעודד את הדבר. צאצאים שרואים סביבם כל אחד ששרדו אובדן, איננו בעזרת היותם מרוכזים, אפילו בזכות נולד שהשכילו להופך לדבר אחר ולצמוח להרגיש מעט יותר משהיו, מנחשים שגם הם ככל הנראה אמורים להתגבר אודות שברון הלב יחד עם החלום ולפעול למימוש חלומותיהם.