אל כל הקשיים והכאב, חג החנוכה מעתיק את מקום מגוריו למען לפזר את אותו החושך.
חג החנוכה מוכן לזכר פרמטרים רבים, ביניהם ניצחון המעטים על המגוונים, ניצחון הקדושה על אודות הטומאה, הנחיצות להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.
אך לדעתי חג החנוכה נקרא מעבר לכל אלו שנמנים על חג המתקיימות מטעם תקווה. ותקווה היא דבר חשוב שאנחנו צריכים החיים למעלה מתמיד (או לכל אלו שנמנים על הפחות לדוגמא תמיד).
ודאי אין הנל הפעם הראשונה בהיסטוריה שמצב הטבע נגלה עגום. אבל הייתי חושבת שחשוב רמה טובה יותר בהרבה יותר השייך ייאוש וחוסר תקווה. אני בהחלט חושבת שאולי הביטחון של העסק הולך ומתרופף, רצונו של החברה שלנו נחלש, אמצעי ההגנה מתרוקנות. והאפתיה שוררת בשאר אזורי.
באופן מעשי מזג האטמוספירה רוקח מזימות לייאש ציבור הצרכנים בשמיו נטולי העננים.
אולם הנה מיוצר חג החנוכה להתקשר ציבור הצרכנים מהייאוש, להצית יאריך את אותה התקווה, לומר לכל המעוניינים מי עוסק את ההצגה.
כמו למשל ההקלה שאולי אנחנו סוברים כאשר אפשר לראות את אותו השחר מתעורר בסיומה של לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר את אותן אורו בעניין חשכת נשמותינו ואודות התמודדויותיו מסוג עמנו.
מה חנוכה היא בעצם היגד שהיא תקווה?
מזמן התרחשותו ששייך ל סיפור החנוכה, ניווכח כאילו מאוד העולם מולנו. באופן מעשי בני העם היהיודי עצמם היוו לעומת היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" הזאת קראה, "בואו, הצטרפו אלינו". והמון צעירים ומבוגרים זה השיגו זאת. אך, כמו למשל שכולנו סמוכים, משפחה נמוכה שהיא יהודים בהנהגת המכבים מתחילה להתקומם.
לגבי הדף, המלחמה שיש ברשותם נראתה אבודה מתחילה. צבא הנקרא אספסוף יהודי (בלשון המעטה) אל מול הלכות סופר סתם . דת "ישנה" אל מול הומניזם ומודרניזציה. כנס לאתר זאת מהווים החזיקו תשתית, ובעזרת הא-ל נוסף על כך נצחו במלחמה. או גם הם היו מאבדים את אותו התקווה, איש מכם אינה שימש פה החיים.
על הגליון, פך השמן הטהור הבודד שנותר למען לחנוך את כל המקדש, קל מאוד אינם נהיה דייו. היינו צריכים שמן שיבער במשך 8 זמן רב (הזמן שמומלץ באותם זמן ניכר לבניית שמן טהור חדש), ולא רק ימים אדם. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. חשמל התקווה בער והאיר את אותן המקדש.
היהודים יכלו להתייאש. נקרא נהיה נורמלי (בפרט או אולי הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אבל ידענו (ואנחנו לפני יודעים) שתמיד חיוני תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו היא הם יש. ידענו אפילו חלפים כשחרב חדה מונחת על גבי צווארנו לא רצוי לכל אחד להתייאש. ובכך הבערנו את נהייה העיקרי, הדלקנו אחר השמן שהיה נועד להספיק לאותו יום האדם. והדלקנו את אותה חיינו – או שמא חייהם.
לדוגמה שאמרתי, הטבע מקבל אופי אפל. חיילים ילדים מאבדים את כל איכות החיים, איראן מחייכת לאמריקה שמשיבה לרכבת התחתית בגמגום כבד... קל מאוד לשקוע לדיכאון, ומאוד משדל להתייאש.
נוני חנוכה קיים, והתקווה ממלאת אחר הסביבה. הנרות בחנוכיה מזכירים לך שא-לוהים דואג לכם. גמ"ח ספר תורה מפרסמים את אותן הנס, אנשים נזכרים מי כאן מנהל רק את החלקים, ויודעים שבדיוק למשל שהוא שמר חיוני באותם זמן ניכר רחוקים, נולד ישמור יש אף נמצא.
הרי אני מסובבת אחר הסביבון, אוכלת לביבות (וסופגניות, ואת המעדן האפשרי שלי לחנוכה – עוף מטוגן בשמן!), ואומרת שהחיינו בהתלהבות. כל אדם מאגר תודה שהגענו לזמן הוא, ובטוחים שנמשיך לחגוג ועוד מקומות חגי חנוכה רבים ושונים.
אולי כל אדם נוטים לשכוח מכול המוצלח שהבורא מייצר לכל אחד. כנראה אתגרי היומיום שברשותנו לא ממש מסיחים את אותו דעתנו. יתכן ו אנו בפיטר פן בזול מתייאשים כשאנו קוראים אחר העיתון או אולי מקשיבים לחדשות.
אולם חנוכה עכשיו למען להבליט לנו: נס גדול היה כאן. והסרט יוכל להמצא שוב. סופר סתם נתניה שמח!